עיסוי על הבוקר

שעה שבע וחצי. העולם כמרקחה. כולה רחובות, כן? עיר קטנה ושולית. ספרו את זה למי שעומדים כרגע בפקקים… כמו דנה. בשבע חמישים וחמש היא מצליחה לסיים את פיזור הבוקר ונפרדת בנשיקה מהאמצעית שירדה בבית הספר. בשמונה ועשרה היא נכנסת אליי לקליניקה.

זה בוקר שמשי, בחוץ ברחובות העיר עדיין קצב של הגזמה, דלתות נפתחות, נטרקות, אנשים חוצים, עולים על אוטובוסים, מטפסים למשרדים. כאן בקליניקה – הפרדה מוחלטת מהבחוץ. מרחק של כמה דקות מהרחוב הסואן, בתוך שכונה שקטה, בתוך קליניקה שהיא ואקום. ואקום של שקט, של רוגע, של שחרור.
חיבוק של לקוחה חוזרת, וכבר הפסקתי לספור. דנה היא מאלה שהולכות איתי דרך ארוכה. לפני כמה שנים היא נכנסה אליי פעם ראשונה, עם בעיה ספציפית – לכאורה – שהטרידה אותה. תוך כדי הטיפול, גיליתי עליה סימנים למשהו קצת יותר מורכב, אבל פחות אקוטי. זה קצת כמו שנתפס לכם הצואר בקטע מוגזם, אבל הבעיה הרחבה יותר היא סטרס שפשוט עושה שמות בגוף. אז כזה. לפעמים בעיות שמתגלגלות איתנו הרבה זמן הופכות להיות חלק מהתחושה הכללית בלי שנשים לב.
אבל דנה שמה לב. כי בזמן העיסוי הראשון שלה אצלי היא הרגישה משהו משמעותי: איזשהו שסתום של שחרור לחץ החל להשתחרר אצלה, וההרגשה הזו ליוותה אותה גם אחרי העיסוי, וביום שלמחרת. ההמשך זה כבר היסטוריה של מפגשים שכאמור הפסקנו לספור. דנה מגיעה אליי אחת לכמה זמן וזה לא קבוע. לפעמים היא אצלי פעם בשבוע-שבועיים, לפעמים היא חוזרת אליי אחרי חודש וחצי כי לא היה לה זמן לנשום. שנינו אגב לגמרי מסכימים על כך שהזמן שהכי חשוב לה לבוא אליי זה בדיוק בתקופות הכי לחוצות שאין זמן לעצור ולהירגע… אבל מה לעשות שהחיים המודרניים הם לא בהכרח תוכנית כבקשתך, אז דנה מפצה על כך בתקופות הרגועות יותר ומגיעה יותר כשמתאפשר לה.
שמונה ארבעים, אנחנו כבר עמוק בטיפול. דנה שקטה, מתמסרת, את הגוף שלה אני כבר מכיר היטב. את הניואנסים, התנועות, המקומות שיש בהם יותר סטגנציה והמקומות שרק מחכים לזרימת הדם המוגברת שמייצר העיסוי. אני לש, לוחץ, מזיז, מותח. אני מנגן.
נגינה זה דימוי שאני אוהב להשתמש בו בהקשר של העיסוי. כי כשאני מטפל אני מנגן על הגוף. אני מקשיב לצלילים, אני לומד את המינעד, אני מכוון את המגע למידה הנכונה, אבל בעיקר – אני מתרגם את המיומנות שלי לעבודה עם הגוף של המטופלת, במטרה לייצר הרמוניה הכי נכונה ומיטיבה.
עוד דימוי: ריקוד. הולך טוב עם נגינה. כשאני מעסה אני מחפש את השילוב הנכון בין תנועות. את ה flow.
אמנם יש תנועות עיסוי ממוקדות ומקומיות שנותנות עבודה היכן שצריך. אבל במכלול הדברים, התנועה הקצבית, המעגלית, העוטפת את הגוף שוב, ושוב, ושוב… זה הריקוד. וזה גם המקום הטוב של דנה שמעידה שככל שמעמיקים בעיסוי זה מרגיש לה כמו היי טבעי, מן ריחוף עמוק, הרפיה מוחלטת, נימנום במצב עירנות.
תשע וחצי. דנה כבר בדרך לעבודה, ויחסית לכל מה שקרה אצלה הבוקר זה הספק מאוד מכובד. נפרדנו כרגיל בחיבוק, ואני כבר יודע שמתישהו בערב, אחרי שהמרתון הבלתי אפשרי שהיא עוברת בחיים שלה כל יום בין הבית והעבודה, הילדים, הריצות וכל היתר, אחרי שכל זה יתחיל להירגע היא תשלח לי מילים טובות, על איך שהיא מרגישה אחרי, ועל הטעינה האנרגטית, או על הרפיית המתח בשרירים. ואני אודה לה על הזכות להיות משמעותי, לעשות לה טוב, ובעיקר – לנגן על הגוף שלה. לטפל.