"אני חוזרת"

"אני מתפרקת"
ככה היא כתבה לי בשיחה הראשונה שלנו.
היו לה סיבות "טובות".
כל מה שיכל להשתבש פחות או יותר נפל עליה תוך פרק זמן של כמה שבועות.
וכמו שבדרך כלל, סדר העדיפויות האמיתי הוא השיעור הכי חשוב שאנו צריכים ללמוד.

כי בשלב ראשון הצרות החלו מבחוץ, מהסביבה – על מעגליה השונים.
וזה השלב שבו היא מצאה את עצמה במאמצים לתקן, לעזור, לתמוך וכמובן – שתתה מהחיים קוקטייל לא בריא שמעורבב מהטוטאליות של "להיות שם בשביל" יחד עם ההתבטלות של "לקחת הכל על עצמך".
היא חשבה שזו פשוט תקופה קשה והיא אמנם צדקה, אבל האמת הגדולה יותר טפחה על פניה כעבור כמה זמן כשהיא עצמה קרסה.
כי בשלב השני כל הסטרס הזה אכל אותה מבפנים והגוף לחץ לה ברקס.
עשתה בדיקות: סך הכל בסדר, מדדים תקינים.
ובכל זאת: כאבים, לחץ, הפרעות בתפקוד, אפילו תופעה אוטואימונית שהתפרצה ומציקה לה.
ופתאום הפרופורציות משתנות, הפרספקטיבה חוזרת להתאזן. היא נזכרת בשיעור החשוב: אם אין אני לי – מי לי. היא מבינה שהסיבה שהיא מצאה את עצמה שבוע שעבר חותכת באמצע היום מהעבודה הביתה ומבלה גם למחרת את כל היום במיטה תשושה ומדוכדכת היא ההקרבה שהיא עשתה עבור כל העולם ואשתו, תוך שהיא שוכחת להקשיב לעצמה, לגוף שלה, לסימנים.
***
"אני מתפרקת"
***
היא באה אליי כי חברה המליצה. ואני מתשאל אותה, לומד מה ואיפה, וכמה, ועד מהרה אני מבין שמה שהיא צריכה עוד לפני האוזן הקשבת זה מגע מרפא. מגע שיזכיר לה את הקצב הנכון של הדברים, מגע שימרכז אותה. ימרכז מולי, מול הסיטואציה, מול היותה מטופלת – במובן שמישהו מטפל בה עכשיו והיא לא צריכה להחזיק שום דבר על הכתפיים. ימרכז מול העולם שבחוץ – כי עכשיו היא במרכז. וזה בסדר. מגיע לה. מותר לה. מספיק להחזיק לכולם את הכדורים באוויר ולג'נגל בלי לראות את הסוף.
***
בדקות הראשונות היא מתמסרת כמו באיזו השתאות. כל כך לא רגילה לווייב הזה של שלווה עם צלילי פכפוך מים ברקע והחדר השקט, מיטת העיסוי החמימה, והמגע הרך, וההתכנסות.
אבל אז, אחרי ההקדמה, כשאני כבר עובד בצורה שיטתית על פלג הגוף העליון ונוגע בשכמות התפוסות שלה היא "נזכרת" לפתע שוב בכל הסטרס והנשימה מתקצרת. אני מרגיש את הגוף שלה מגיב, נדרך, מתנגד. אני מפזר קצת את המגע, את הלחץ, מוריד חצי הילוך, אבל ממשיך לחמם, לעטוף, לדבר אליה מילים של אצבעות וכריות הידיים. יש דברים שאומרים רק במגע.
לאט, בהדרגה, הגוף מתפייס שוב, והמיינד בעקבותיו. טונוס השרירים נרפה, והיא מתמסרת, עמוק יותר. האנקה של לפני כמה דקות, הופכת תוך כמה רגעים לאנחה של שחרור, ושנינו מקבלים את האוקיי: אני, את האישור שהיא במקום טוב, והיא, את הידיעה שמתחולל כאן ריפוי מהסוג שביקשה וחיפשה לה.
***
שבוע אחרי, היא שוב אצלי.
עם שכמות שאמנם עדיין דורשות טיפול מסור,
ועוד נקודות שקוראות לי לגעת ולהתעמק,
אבל את שתי המילים "אני מתפרקת" מחליפות שתי מילים אחרות שממלאות את החדר באופטימיות:
"אני חוזרת".
* * *
תודה על הזכות ללוות אותך חזרה אל עצמך ואל גופך🙏