עצמאית בשטח

"…וזה היה גם הרגע שהחלטתי להיות עצמאית". ככה היא מסכמת את הדברים כשאנחנו משוחחים באחת ההזדמנויות על האופן שבו היא התגלגלה לפוזיציה הנוכחית בקריירה שלה.
הסיפור שלה מעניין. פעם שכירה במגזר הציבורי,
כיום ובשנים האחרונות עצמאית בתחום קשוח ותחרותי.
היא לא מתחרטת על השינוי שעשתה אבל היא מודה שההצלחה שלה עולה לה במאמצים רבים. אותי היא מצאה לפני קרוב לשנה כשהבינה שהיא צריכה מישהו שינקז מהשרירים שלה ובכלל מהנפש את כל המתח שהיא אוגרת כל השבוע.

יש לה סדר יום צפוף. מתחילה את היום מוקדם, מתפקדת כמובן גם כאמא, ובהמשך פגישות ועבודה משרדית. אחרי הצהריים עוד פגישות, עבודת שטח… והיום שלה במקרים רבים מסתיים מאוחר, מאוחר מדי. כשהגיעה אליי בפעם הראשונה קבעה איתי לבוקר. שעה עשר או משהו כזה.
בפעם השנייה היא קבעה איתי לערב. אולי שש וחצי או שבע.
בפעם השלישית היא אמרה לי: תשמע רון, יש לי בעיה. הבנתי ששעות הבוקר לא נוח לי בכלל. וכשקבענו לערב נלחצתי עם הזמנים והגעתי אלייך בקושי רב. אין לי מושג מה לעשות עם זה! יש לך רעיון?
חשבתי קצת והצעתי: מה דעתך לבוא בצהריים?
ברגע הראשון היא התנגדה: מה צהרים? איך בדיוק? מתי?
אני: נניח ב 12, מה הבעיה? מתי את רגילה לאכול ארוחת צהרים?
היא: משתנה… בדרך כלל לא לפני אחת וחצי.
אני: מעולה. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. את דואגת שענייני הבוקר שלך יסתיימו שעה קודם, באה אליי ב 12, וממני ממשיכה לארוחת צהרים. ככה נשאר לך הבוקר, ונשאר לך החלק השני של היום ואני משובץ לך באמצע…

חשבה רגע, אמרה – יאללה, ננסה, ומאז היא אצלי רק בצהרים. אין לה תדירות קבועה. יכולה ליצור קשר אחרי חודשיים שלא, ויכולה לשלוח הודעה כמה ימים אחרי שהייתה כאן ולפתוח איתי שוב יומן. "ככה זה איתי" היא קורצת… "עצמאית בשטח".
וזה נכון. אני מסתכל עליה ורואה איך העצמאות שזורה לגמרי במי שהיא. באיך שהיא באה במגע עם העולם, אפילו איך שהיא מתלבשת. יש לה נוכחות, עצמאות בילט אין, היא תקשורתית מאוד, היא יודעת מה היא רוצה, והיא מכוונת לשם. אבל כשאני מטפל בה, היא מניחה בצד את כל האסרטיביות ועוברת למוד התמסרות שקטה ומקבלת. גם כאן עברנו תהליך אבל הוא היה די מהיר. בטיפול הראשון שלה היא פעלה כמנהלת. נתנה הנחיות, דיווחה בזמן אמת מה היא מעדיפה, ואיך היא אוהבת, ועוד כל מיני הערות מכוונות. בפעם השנייה היא אמרה אולי איזה משהו, אני כבר לא זוכר 🙂
בפעם השלישית היא פשוט שכבה בנחת, קיבלה את המגע בלי לדבר. האמון כבר נבנה, הביטחון כבר היה עמוק, וגם הקרדיט שקיבלתי ממנה. הבנתי שהיא כבר סומכת עליי לגמרי ומתמסרת בלי צורך "לנהל" את האירוע. איפשהו בשלב מתקדם של הטיפול כשביקשתי ממנה להתהפך על הגב שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא ענתה לי "הכל מעולה…". חייכתי ואמרתי לה "לא, כי את שקטה במיוחד היום…" אחר כך צחקנו על זה, כשבסיום המסאז' חזרו לה המילים והיא אמרה לי "תיזהר איזו תיבת פנדורה אתה פותח… אני לא אסתום יותר". אבל זו הייתה עקיצה מבודחת ובפועל היא למדה לאהוב את השקט הזה, השקט שכל כך לא אופייני לה בשאר שעות היום כשהיא מתרוצצת… ומדברת… ומנהלת… עצמאית בשטח…