חצי הכוס המלאה

היא הגיעה אליי בערב,
בעוד אחד מאותם סבבים,
עוד בימים שאיראן לא הייתה בתמונה.

אז זה היה חמאס,
והיא התגוררה בדרום,
והיו לה אולי 30 שניות של התראה.
הקליניקה שלי הייתה ממוקמת אז במרתף ממוגן, ושמחתי לקבל אותה, קצת מופתע, כי כמובן שהכל נעצר. אבל היא אכן הגיעה, בשעת ערב, נושאת בידה שקית נייר בוטיקית כזו, ובתוכה בקבוק יין.
מה חוגגים? שאלתי אותה.
"גם לברוח קצת מהבלאגן והאזעקות זו סיבה טובה, וגם… יש לי יום הולדת היום. לא סתם באתי אלייך בעיתוי הזה. ולכן גם הבאתי יין… אני מקווה שאתה שותה איתי!"
מזגנו כוסיות, לגמנו בהנאה, ישבנו לדבר.
רווקה. משקיעה בעיקר בקריירה, פחות טובה בלהחזיק מערכות יחסים יציבות,
פחות זמינה לקשר, יותר פועמת פעימות של החיים, של הנסיעות, של כל מה שבא לה בעצם.
"ואיך זה מסתדר עם לגור בדרום השכוח?" אני שואל
"הכל זמני… רוב הזמן אני מגיעה הביתה מאוחר בערב רק לשים את הראש, והימים עוברים עליי בעיקר בתל אביב. חוץ מזה מה אתה תופס עליי תחת, רחובות לא כזו עיר מרכזית…"
צחקנו, לגמנו, והגיע הזמן לעבור למיטת העיסוי.

הגב שלה קצת כואב, הטרפזים שלה מחזיקים הרבה עומס, אני מעסה, מחמם, והזמן כולו שלנו. אם יש משהו שמלחמה "טובה" בו זה למסמס את היומן לאיזשהו צמר גפן אוורירי ונטול כל צורך למהר או לדייק על הדקה.

באמצע העיסוי – איך לא – אזעקה.

היא מרימה את הראש מכרית המיטה ומביטה אליי, אני מחזיר לה מבט, שנינו ככה בהצטלבות מבטים שהופכת לזוית של חיוך, היא מחזירה את הראש למקום ואני ממשיך. הרי אנחנו במרחב מוגן, מרחב בטוח.

אחר כך, כשמסתיים ויושבים שוב עם היין היא מספרת לי שכשהבינה ממני בטלפון שהקליניקה במקום בטוח היא אפילו קיוותה שתהיה אזעקה באמצע. שפעם אחת במקום לרוץ להתמגן היא תוכל פשוט להמשיך לשכב ולהתפנק.

כל זה היה לפני כמה שנים…
והנה, 2026, סבב איראני, עוד אחד…
עכשיו הקליניקה שלי כבר לא במרתף, ולא ממוגנת.
יש מקלט בבית הספר שמעבר לכביש, דקה הליכה מפה.
אבל הכל נעצר, האנשים בבתים, העבודה תחכה, גם המסאז'ים.
והנה, בכל זאת, מי מתקשרת אליי: אשת הדרום ולא אחרת.
איפה היית כל הזמן הזה?
"וואו, יש לי מלא מה לספר לך… תכין בקבוק יין"
אני מספר לה שעברתי מקום ומסביר על המקלט הקרוב.
"יש מספיק זמן התראה?" היא שואלת…
"כן, אין בעיה" אני עונה
"אז אני באה"…

היא יושבת מולי, אני באמת פותח לנו בקבוק יין,
מוזג לשתי כוסות, שואל אותה לחיי מה נשתה?
"לרגע הזה, כל היתר פחות חשוב עכשיו" היא עונה.
מזכיר לי נשכחות… הגישה שלה, העכשוויות, הספונטניות.
מתחילים להתעדכן…
היא כבר לא בדרום,
חייתה קצת בחו"ל, ולא במקום אחד,
עכשיו היא בתל אביב.
ויש מערכת יחסים ממושכת,
אבל זה לא בפורמט הרגיל, שנפגשים כל יום וגרים יחד,
"הוא כמוני" היא אומרת… "הרבה בתנועה, פחות יושב באוהל… זוכר? שיר אהבה בדואי, אז אני לא רוצה אותו כמו סלע. מתאים לי שהוא כמו החול, משתנה ומ…." צפצוף חד קוטע את דבריה.
התראה על שיגורים מאיראן.
"איזה כיף, אני אפילו לא צריכה להתלבש" היא צוחקת.
בואי, נתקדם למקלט ונחכה בחוץ עד האזעקה…
קמים, ניגשים לדלת,
"רגע" – היא מסתובבת, חוזרת לשולחן, גומעת את חצי הכוס המלאה,
אומרת לי "זהו, עכשיו אפשר ללכת", ואני חושב כמה זה סימבולי, חצי הכוס המלאה.